מסלול ברירת המחדל שנבחר לכם בגיל 25 עדיין שם בגיל 55

כשעובד מצטרף לקרן פנסיה, הכסף מושקע במסלול כלשהו — לרוב בברירת מחדל, בלי החלטה מודעת. ההפקדות ממשיכות, הצבירה גדלה, וההחלטה על אופן ההשקעה נשארת כפי שהתקבלה בתחילת הדרך.

למה הגיל רלוונטי

ההיגיון אינו קשור לתשואה הצפויה אלא לזמן ההתאוששות. חוסך בן שלושים שנחשף לירידה חדה נותר עם עשרות שנות הפקדה לפניו — ובתקופת הירידה הוא אף רוכש בזול.

חוסך שנתיים לפני פרישה נמצא במצב אחר: אותה ירידה פוגעת בסכום שממנו תחושב הקצבה, ואין די זמן להשלים את הפער. הסיכון זהה בגודלו, אך משמעותו שונה לחלוטין.

רמת הסיכון המתאימה נגזרת מכמות הזמן שנותרה לתקן טעות, לא מהתשואה שמקווים לה.

מסלולים תלויי גיל

כדי לתת מענה נקבעו מסלולי ברירת מחדל תלויי גיל: החוסך משויך לפי קבוצת גיל, והחשיפה למניות פוחתת אוטומטית ככל שמתקרבת הפרישה. חוסכים שהצטרפו לפני שהמנגנון נקבע, או שבחרו מסלול אחר, אינם משויכים אליו בהכרח.

איך בודקים באיזה מסלול אתם

• מסלול כללי — חשיפה מאוזנת שאינה משתנה עם הגיל.
• מוגבר סיכון או מנייתי — חשיפה גבוהה, מתאים לטווחים ארוכים.
• סולידי או אג״חי — חשיפה נמוכה, נועד לשמר את הצבירה.
• תלוי גיל — חשיפה שמופחתת אוטומטית עם השנים.

הנתון מופיע בדוח השנתי ובאזור האישי. מעבר בין מסלולים אינו כרוך במס ואינו נחשב משיכה — טכנית זו פעולה פשוטה.

המלכודת האמיתית

הקושי אינו טכני אלא בעיתוי. הנטייה היא לעבור לסולידי אחרי ירידות — כלומר לממש הפסד בנקודה הנמוכה — ולחזור למנייתי אחרי שהשוק כבר עלה. הדפוס הזה חוזר בכל אירוע שוק ופוגע בתשואה יותר מבחירת המסלול עצמה.

הכלל המעשי: לגזור את המסלול מהמרחק לפרישה ומהיכולת לספוג תנודתיות, ולא מהחדשות של החודש האחרון. בדיקה אחת בשנה במועד קבוע מספיקה.